שופטת נאנסה אך לא התלוננה
23/11/2014
אנו מייצגים שופטים רבים, בענייניהם המשפטיים האישיים, בשלל תחומים.
מנסיוננו הרב בעבודה כמייצגים שופטים בענייניהם האישיים, אנו מכירים מקרוב את הרגישות
הרבה של שופטים לחשיפת פרטיהם, ואופי הטיפול בתיקי השופטים הינו דיסקרטי במיוחד,
עד לרמת שעות הפגישות המתקיימות במשרדנו.
ואם רגישות בענייני דיומא – קל וחומר כאשר מדובר בחשד לעבירות מין לכאורה.
מכאן,
מובן היטב רצונה של השופטת להצפין את מעשה האונס שלטענתה עברה, ולא להניח לפרטים
אינטימיים לדלוף אל ידיעת הציבור.
נפגעות רבות מבכרות שלא להתלונן, וזאת מסיבות רבות :
מנגנון ההדחקה הפנימי – נפשי ;
החשש שלא יאמינו להן ;
החשש שהתוקף יצא "נקי", בעוד היא תישא קלון נצחי בסביבתה הקרובה והרחוקה
כאחד ;
החשש שהמשטרה תסגור את התיק מפאת חוסר ענין לציבור, או לחלופין יוטל עונש מגוחך על
עבריין מין ;
החשש מדרך החתחתים הצפויה לנפגעות עבירות מין, והתחושה המתחדשת של בושה והשפלה,
נוכח התנהלותה של המערכת.
אצל שופטים – ההחלטה שלא למצות את הדין עם המעוולים כלפיהם, בשל בושה, האשמה עצמית
ופחד מחשיפה, מוקצנת אף יותר, כאשר ממילא חרדים שופטים לפרטיותם ועושים כל הניתן
כדי שלא "להתחכך" עם הציבור, העלול להופיע באולמותיהם. שופטים פיתחו
לעצמם "קליקות" סגורות, ומקיימים מפגשים חברתיים בינם לבין עצמם, לרבות
טיולים ואירועים חברתיים "פנימיים".
ואם כך ביומיום – שוו לעצמכם כמה מחרידה את השופטים המחשבה, שחייהם האישיים יוגשו
לציבור ו"ייטחנו" עד דק בתוכניות טלויזיה ורדיו, כתבות בעיתונים
ובאינטרנט ושיחות רחוב וסלון.
ואולם, למרות ההבנה להחלטת השופטת, הרי אי הגשת תלונה על ידי השופטת מביעה אי אמון
במערכת, לה היא עצמה שייכת. ממש כשם שרופא יעדיף לקבל טיפול רפואי בבית חולים אחר
ולא בבית החולים בו הוא עובד.
בהחלטה שלא לערב את "המערכת", ובכך למעשה להעניק "פרס"
לעבריין – יש משום אמירה חד משמעית כלפי מערכת אכיפת החוק.
הרי חדשות לבקרים אנו נחשפים לטענות נפגעות תקיפה מינית בדבר המחיר האישי הכבד
שגבתה מהם מערכת אכיפת החוק.
נפגעות שבכל זאת בוחרות להתלונן, עושות זאת גם כדי למנוע מהאנס להמשיך ולפגוע
באחרות וגם כאמצעי בו מחזירה המתלוננת לעצמה את השליטה על חייה.
במקרה של נושא משרה ציבורי, במערכת הדנה בעבירות מין, יש להגשת התלונה היבט נוסף :
הבעת אמון במערכת אליה אתה משתייך.
מהיבט זה, דומה, כי דווקא על השופטת מוטלת חובה מוגברת להתלונן, ולהניח לרשויות
החוק לעשות את עבודתן.
סירובה של השופטת להתלונן אמור להותיר חותם צורב בהתנהלותה של המערכת. אותן
תלונות, חוזרות ונשנות, של נפגעי עבירות, אשר קבלו על ההשפלה הכפולה שחשו בדרך
החתחתים אותה נאלצו לעבור עד למיצוי הדין עם העבריין, הביאו לכך, שהשופטת מעדיפה
שלא למצות את הדין עם העבריין לכאורה. בעוד שהמבוכה, הבושה והסבל המתמשך מההליך, אמורים
להיות מנת חלקו של מבצע העבירה, ולא של הקורבן.
אם תעמוד השופטת בסירובה להגיש תלונה, לשמחתו של הנחשד בביצוע העבירה לכאורה, מוטב,
כי המערכת "תקרא את הכתוב על הקיר" ותמהר לבצע בדק בית. דחוף לאתמול !
